בס"ד

פרק א

גיל הנישואין הרצוי – שלוש עשרה

   שאלה העומדת בפני כל אדם בשנות התבגרותו היא: מהו הגיל הנכון בו צריך להתאמץ על מנת להינשא. הנחת יסוד נפוצה היא, כי הגיל הצעיר ביותר בו האדם יכול להתחתן הוא שמונה עשרה – ככתוב במשנה באבות (ה,כא) "בן שמונה עשרה לחופה". אולם משיקולים שונים של פרנסה או של לימוד תורה, ניתן להתעכב גם לאחר מכן – עד גיל עשרים (ויש מי שכותב להתיר אפילו עד גיל עשרים וארבע). להלן יתבאר, כי מדברי חז"ל והפוסקים עולה בצורה ברורה, כי אין כל בעיה בנישואין לפני גיל שמונה עשרה, ואדרבה – הדבר הראוי הוא להתחתן כמה שיותר מוקדם, מאז הגיע הילד למצוות (ויש קבוצת ראשונים גדולה המתירה אף קודם לכן).

   כמובן, שבמציאות הנוכחית חתונה בגיל כל כך צעיר היא חריגה ואינה מקובלת, ואין אנו אומרים שצריך בבת אחת לשנות את המציאות על מנת להגיע למה שהיה מקובל בעבר. אולם כאשר אנו מכירים את המקורות ומבינים מהו המצב הרצוי, הרי שגם אם אנו לא נוהגים כמו המציאות הרצויה, אנו יודעים מהו הכיוון אליו אנו רוצים לשאוף – על כל פנים לדורות הבאים. כמו כן, כאשר אנו מודעים לאופן בו חז"ל והפוסקים ראו את הדברים, הרי שיש להבין את גיל שמונה עשרה הנזכר במשנה כמתייחס למציאות נפוצה המתחשבת בדחיית הגיל בגלל אילוצים שונים, ובוודאי שדחיות נוספות יכולות להיות ראויות רק אם אכן יש להן צורך אמיתי.

מצוה להשיא את הילדים – "סמוך לפרקן"

   נאמר בגמרא ביבמות (סב,ב): "האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך" (וכן הוא בגמרא בסנהדרין עו,ב). יש ללמוד מכאן, כי אחריותו של האדם להשיא את ילדיו בזמן הראוי ולא להתעכב בזה היא גדולה – בדומה לשאר הדברים הנזכרים כאן - אחריותו לאהוב ולכבד את אשתו, ואחריותו להדריך את ילדיו בדרך הישרה.

   הזמן הנזכר כאן "סמוך לפרקן", מתפרש בדברי רבים מהראשונים, כסמוך להגעת הילד לגיל המצוות – ועוד קודם הגעתו לגיל זה (כך היא דעת רש"י ותוספות בסהדרין שם, תוספות הרא"ש בקידושין ל,א). הבנה זו בביאור ביטוי זה מסתברת מאוד, כפי שמובא בגמרא ביומא (פב,א) לגבי חיוב התענית ביום הכיפורים: "תינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן שנה או שתים סמוך לפרקן" (ומקורו בתוספתא ליומא ד,ב), כלומר: מחנכים אותם לצום קודם הגעתם לגיל בו הם מחויבים לצום, והוא גיל המצוות. ויש מי שפירש, כי ה'פרק' המדובר הוא היות הילד ראוי לביאה, והכוונה היא לגיל תשע (רבי אליהו מן ההר, שו"ת חכמי פרובינציא סימן לא).

   אמנם, עצם ההנחה שניתן להתחתן לפני גיל המצוות נראית מוקשית מכמה מקורות, מהם משתמע שלקטן אין זכויות קנין ואין לו אפשרות לקדש אשה, וגם חכמים לא תקנו אפשרות זאת לקטן (ראה ביבמות קיב,ב); ועל כן יש המבארים, כי הנישואים באמת יחולו רק עם הגיע הילד לגיל המצוות, אלא שאין איסור בחייהם המשותפים יחד קודם לכן, ואין להגדיר את הבעילות הללו כבעילות זנות (כן משמע מהתוספות שם). לעומתם, הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא,כה), המביא את דברי הברייתא על חובת הבן להשיא את ילדיו סמוך לפרקן מדגיש, כי אסור לו להשיאם בטרם הם הגיעו לגיל המצוות; וכך היא דעת הרשב"א בתשובותיו (חלק ד סימן תתז; ובדבריו גם מוזכרת אפשרות, הנזכרת גם בדברי המאירי לסנהדרין, ש"סמוך לפרקן" הכוונה היא לגיל שמונה עשרה, כנזכר במשנה באבות – אולם בדעת הרמב"ם לא ניתן לבאר כן, משום שמפירושו למשנה באבות מוכח, כי הוא אינו גורס משנה זו; ולא כפי שרצה המגיד משנה להגיה בדבריו), וכך הם דברי הטור והשולחן ערוך בתחילת אבן העזר (סימן א).

מצוה מן המובחר – חתונה בבר מצוה 

   כל הדיון בראשונים הוא אם מותר להתחתן לפני ההגעה למצוות או לא, אולם נישואי האדם בגיל צעיר כדבר מבורך, הם דבר מקובל וברור בדברי הראשונים, וכך כותבים להלכה הטור והשולחן ערוך (שם א,ג): "ומצוה על האדם שישא אשה בן י"ח שנים... אבל המקדים לישא כשהוא בן י"ג – מצוה מן המובחר".

   מקור לדבר נמצא בדברי רב חסדא בגמרא בקידושין (כט,ב), שהוא מספר כי הוא עדיף מחבריו, משום שהוא נשא אשה בגיל צעיר מהם, בהיותו בן שש עשרה (וייתכן שזה המקור לגיל שש עשרה הנזכר בדברי הרמב"ם בנוסחאות המדויקות, כגיל טבעי לנישואין), ואם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה, היה זה עוד יותר טוב, שהוא היה יכול להתגרות בשטן – ביצר הרע, ולומר לו "חץ בעיניך" (אני לא פוחד ממך, שלא תוכל להחטיא אותי). רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך בספרו על הטור "בית יוסף" מבאר, כי גיל ארבע עשרה הנזכר בדבריו הוא בתחילת שנתו הארבע עשרה, והיינו, גיל שלוש עשרה - עם הגיעו למצוות.

 

לסיכום: גיל הנישואין הרצוי – שלוש עשרה. 




פרק ב

מדוע לא מתחתנים כיום בגיל שלוש עשרה?

   על פי דברי חז"ל והפוסקים, ההכרעה ההלכתית היא ברורה, שגיל הנישואין המועדף הוא גיל שלוש עשרה (כמופיע בשולחן ערוך אבן העזר א,ג). מדוע באמת כיום אין נוהגים להתחתן בגיל זה, ואף הנישואין בגיל שמונה עשרה אינם כל כך מצויים? האם כל ההנהגה שלנו כיום נובעת מהשפעת תרבויות זרות, או שמא ישנן סיבות הלכתיות לאיחור גיל הנישואין בימינו?

 

"נחלשו הטבעים ונשתנו הדורות"

   בספר "ברכי יוסף" על השולחן ערוך שנכתב על ידי רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א, חי בשנים תפ"ד-תקס"ו, 1724-1806) מופיע הקטע הבא (אבן העזר סימן א אות ז): "בדורות אלו נחלשו הטבעים ונשתנו הדורות ואין ליזהר בזה להקדים ולישא בן י"ג. הרב מהר"ר יונה חסיד בצואותיו. עיין שם באורך". כלומר, בעבר המצב הפיזי היה אחר, וכל מי שהיה יכול להינשא בגיל שלוש עשרה היה עושה כן, אבל כיום אין המצב כן, ולא צריך להקפיד ולהתחתן כבר בגיל זה.

   החיד"א מצטט כאן מצוואת רבי "יונה חסיד", ואף מפנה לעיין בדבריו באריכות. כמובן, שאין המדובר ברבינו יונה מתקופת הראשונים, שהרי כל הראשונים שהיו אחריו, ופסיקות הטור והשולחן ערוך, מוכיחות שדבריו לא נתקבלו. כמו כן, לא שייך לדבר על "דורות אלו" מול זמן השולחן ערוך, כאשר מצטטים מישהו המוקדם בהרבה לזמן השולחן ערוך. נוסף על כך, מהפנייתו של החיד"א לעיין בצוואת רבי יונה, יש ללמוד כי המדובר בצוואה שניתן לעיין בה, ואין לפנינו צוואה כזו של רבינו יונה מתקופת הראשונים.

   חיפשנו בספרים שונים על מנת להבין את כוונתו של החיד"א, ומצאנו בספר של צוואות "אשר יצוה" (יצא לאור על ידי חברת "אהבת שלום", ירושלים תשס"ד, חלק ב עמוד יז), את הצוואה אליה מכוון החיד"א, והיא צוואת רבי יונה לאנדסופר (חי בפראג, בשנים תל"ח-תע"ג 1678-1713), בעל מחבר שו"ת מעיל צדקה, וספרים נוספים (כנפי יונה, בני יונה).

   וכך כותב רבי יונה לאנדסופר בצוואתו (אות כג): "בדורות הללו שנחלשו הטבעיות, רשאי אדם להמתין מלישא אשה עד י"ח שנים כשאין יצרו מתגבר עליו. ואף כי הזהירו מאוד הראשונים לישא אשה בנערות... מכל מקום בזמן הזה שנחלשו מאוד רשאי אדם להמתין... ומיהו לא יעבור יותר מי"ח שנה שישתדל ליקח ואל יהא המניעה מצדו. ועל כל פנים אם לא יזדמן לו ההוגנת רשאי הוא להמתין יותר מזה, ומכל שכן אם נפשו חשקה בתורה והוא לומד בהתמדה מה שלא ימצא לאחר שישא אשה ללמוד כל כך, רשאי לעבור הזמן, אף כי אין אדם בדורות הללו, שיוכל לומר חשקה נפשי בתורה, שלא ישא אשה כלל כבן עזאי מ"מ לעבור קצת זמן רשאי בכך, והלב יודע מרת נפשו אם האמת אתו, שהוא לאותו כוונה מתכוין".

ביאור צוואת רבי יונה לאנדסופר

   מדברי צוואת רבי יונה הללו יש ללמוד, כי אין הוא מזהיר שלא להתחתן לפני גיל שמונה עשרה, אלא רק אומר, כי אין צורך להיזהר ולהתחתן בגיל שלוש עשרה, למי שיצרו אינו מתגבר עליו. ואדרבה, הוא עצמו מזהיר לכתחילה, שלא להתעכב עד אחרי גיל שמונה עשרה. זאת, בניגוד לאופן שבו הוא מצוטט במקורות מאוחרים יותר, כמו בספר ערוך השולחן (אבן העזר סימן א סעיף יא): "כתבו הגדולים שבדורות אלו שנחלשו הטבעים אין להקדים ולישא בן י"ג [פתחי תשובה בשם ברכי יוסף ומהר"י חסיד]". בעל ערוך השולחן השמיט את המילה "ליזהר" ("אין ליזהר"), אשר מופיעה גם בפתחי תשובה וגם בברכי יוסף, ובכך השתנתה המשמעות של צוואת רבי יונה הנ"ל. נראה, שגם הפתחי תשובה וגם הערוך השולחן, אשר מצטטים את הברכי יוסף ולא את רבי יונה, לא ראו את דברי רבי יונה עצמו אלא רק את דברי הברכי יוסף המצטט אותם, ולכן יכולה היתה ליפול טעות, כפי שנפלה בדברי ערוך השולחן.

   ובאמת, רבי יונה לנדסופר עצמו, מבאר את כוונתו, בנוגע לשינוי הטבעים שהתרחש: "ואף כי הזהירו מאוד הראשונים לישא אשה בנערות, כי האי דאמר אילו נסיבנא בחמיסר כו', מכל מקום, בזמן הזה שנחלשו מאוד, רשאי אדם להמתין; שהרי נראה - אם הראשונים לקחו נשים בן ח' שנה, עכ"ז כי ראו אח"כ חולשת הדורות הנהיגו ליקח בני ט"ו שנה, אף כי אנן, והרי עינינו רואות כי נשי דידן אי אפשר להנשא בנות י"ב שנה וחז"ל אמרו בתך בגרה כו' ועל כרחך צריך לומר שנשתנו הכוחות הכא נמי זה".

   כלומר, בגמרא בקידושין (כט,ב) רב חסדא מתפאר שהוא עדיף מחבריו בכך שהוא נשא אשה בשנתו השש עשרה, ואילו הוא היה נושא אשה בשנתו הארבע עשרה היה עוד יותר טוב – והיינו, שהוא התחתן בגיל חמש עשרה, והיה עדיף לו הוא היה מתחתן בגיל שלוש עשרה עם הגיעו למצוות (כך מפרש הבית יוסף באבן העזר סימן א על פי דברי הטור שם). אולם בגמרא בסנהדרין (סט,ב) אנו מוצאים את רב חסדא עצמו המתייחס להבדל שבין הדורות הראשונים, בזמן התנ"ך, לדורות האחרונים, של חז"ל – שבדורות הראשונים היו יולדים כבר בגיל שמונה; ואילו בדורות האחרונים נקבע, כי פחות מבן תשע, אין ביאתו ביאה. ברור מכאן, שהיה שינוי בטבע בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים, ועל כן הדורות האחרונים אינם מקדימים כל כך את נשיאת האשה.

   גם לגבי נישואי הבנות אנו מוצאים בגמרא אזהרה להקדים ולהשיאן ישר כשהן בוגרות – "בתך בגרה – שחרר עבדך ותן לה" (פסחים קיג,א). רבי יונה לנדסופר אומר, כי בדורנו ברור ופשוט שאי אפשר לחתן ילדה בת שתים עשרה, ועל כן יש לומר כי הדורות השתנו, והוא הדין לגבי נישואי הבנים יש לומר, כי הדורות השתנו ואין צורך להקדים את הנישואין, כל זמן שהיצר אינו מתגבר על האדם.

האם דברי רבי יונה לאנדסופר מוסכמים?

   על ראייתו של רבי יונה הנ"ל נראה לכאורה להשיב, כי אף על פי שהיו שנישאו בגיל מוקדם ואף ילדו בגיל שמונה, הרי שהגיל הרצוי הנלמד בגמרא מהמצוה הנזכרת בגמרא ביבמות (סב,א) ובסנהדרין (עו,ב) להשיא את ילדיו סמוך לפרקם, מתייחס לגיל המצוות – ולפי חלק מהראשונים, וכפי שמכריע השולחן ערוך, אין להתחתן לפני גיל המצוות. ממילא, התיאורים הנזכרים בתנ"ך, אינם מתאימים להלכה המקובלת בידינו (וחלקם באמת היו לפני שניתנה התורה, ועל כן בוודאי שלא היתה בעיה הלכתית במה שהם עשו), ולא שייך ללמוד מהם לגבי שינוי גיל הנישואין הראוי להלכה בימינו.

   החיד"א עצמו, אשר מביא את דברי רבי יונה הנ"ל בספרו ברכי יוסף, כותב בספר אחר שחיבר "נחל קדומים", שהוא פירוש על התורה (יצא לאור בשנת תקנ"ז – 1797, 23 שנים אחרי שיצא לאור הספר "ברכי יוסף"), בפרשת אמור, את הדברים הבאים: "והוא אשה בבתוליה יקח. והוא גימטריה י"ח דבן י"ח לחופה, הכי דרוש. ויען כי ראיתי מי שכתב שזה היה בזמנם שהיו בריאים וחזקים, אבל עתה יכולים להמתין עוד, ומזה נמשך דגם מה שאמרו ז"ל על בן כ' שלא נשא דכל ימיו בעבירה הקב"ה אומר תפח עצמותיו וכו' - לפי סברתו ישתנה הזמן עוד כמה שנים. ואני ההדיוט אומר, דאין לסמוך על זה, דתורה חתומה נתנה בש"ס ופוסקים ואין להורות קולות בדבר שחיי עולם הבא תלוי בזה ואין כאן מקום להאריך. ואפשר דלרמז זה מלבד כי והוא גימטריה י"ח, עוד נרמז בסופי תיבות 'אשה בבתוליה יקח' גימטריה ח"י, ובא הרמז פעם ב' בסוף תיבות לרמוז, דגם באחרית הימים בגלות החיל הזה לא נשתנה הזמן, דהגם דעתה הגוף חלש, מכל מקום עתה הזקין היצר הרע ונתחזק בתוקף גדול, ויש טעם למנין זה, כי יסוד נקרא חי, ולכן בן י"ח לחופה".

   החיד"א מדגיש את חשיבות הנישואין בגיל שמונה עשרה, ואינו מזכיר כאן את הצורך להקדים זאת עוד קודם לכן (ועל כן אין בכך סתירה לדבריו בספרו ברכי יוסף), אולם מדבריו יש ללמוד, כי הוא אינו מקבל את עצם הסברה הנזכרת בצוואת רבי יונה הנ"ל, לגבי דחיית גיל הנישואין בגלל שינוי הדורות. גם דבריו על התחזקות היצר הרע בימינו, כסיבה להקדים את הנישואין, נראים כדברים בעלי משמעות אף לימינו.

   דברי השו"ע על המצוה להקדים לישא את האשה החל מגיל שלוש עשרה מובאים בדברי רבים מהפוסקים אחריו; כמו לדוגמא בדברי הלבוש – רבי מרדכי יפה – שחי עשרות שנים בלבד לפני רבי יונה לנדסופר – והוא אינו סבור, שהדורות השתנו מאז ימי השו"ע ועד זמנו. גם מפרשי השו"ע, אשר חיו במקביל לזמנו של רבי יונה הנ"ל ואף הרבה אחריו, אינם מזכירים את סברתו (בית שמואל, חלקת מחוקק, הט"ז, הגר"א). כמובן, שגם אם הצוואה הנזכרת לא היתה נגישה וידועה, הרי שדברי הברכי יוסף והפתחי תשובה המצטטים אותו בוודאי היו נגישים, ועל כן כאשר אנו מוצאים פוסקים מאוחרים המתעלמים מסברה זו, נראה פשוט שהם חלקו עליה, כדוגמת הבן איש חי (רבי יוסף חיים מבגדד, תקצ"ה-תרס"ט 1835-1909) הכותב (שנה ראשונה פרשת שופטים): "כל הקודם לישא אשה תיכף ומיד אחר שנעשה בר מצוה הרי זה משובח".

הבדל בין הארצות?

   בילקוט יוסף (שובע שמחות א הערות פרק א) כותב בעניין גיל הנישואין: "והלבוש כתב, שהרי בן י"ג שנה יבא באדם היצר הרע שהוא השטן, ואז יאמר לו גירא בעינא דשטנא, שאשתו תציל אותו ממנו. ואמנם כבר כתב הבית יוסף (אבן העזר סימן א'), דכל זה בארצותיהם החמות, אבל אנו אין לנו אלא דברי המשנה באבות, בן י"ח לחופה".

   הסברה המובאת כאן לחלק בין הארצות החמות לארצות הקרות צריכה ביאור – היכן היו ארצות חמות? למה מתכוון הבית יוסף המצוטט? מאחר שהילקוט יוסף מצטט מדברי הבית יוסף, נראה לעיין בדברי הבית יוסף עצמו, על מנת להבין את הקשר הדברים. ובאמת, בדפוסי הבית יוסף החדשים היוצאים לאור בדורות האחרונים, משפט זה אינו מופיע בבית יוסף (לא בהוצאת "המאור" ולא ב"שירת דבורה"). אולם יש דפוסים ישנים בהם מופיע משפט זה (ובהוצאת "שירת דבורה" יש התייחסות בהערה למשפט זה, ומבואר שם שבדפוסים הראשונים הוא אינו מופיע).

   כמובן, שאם הבית יוסף אכן היה סובר שיש לחלק בין ארצות חמות לארצות קרות בעניין זה, הרי שהיה עלינו למצוא רמז לזה בהכרעתו ההלכתית בשו"ע. אולם בשו"ע לא מופיעה חלוקה כזו. גם עצם המשפט הנזכר, נראה תמוה, שהרי אם הם אכן מדברי הבית יוסף, הרי שהוא מתייחס לדברי הטור. נכון שהבית יוסף חי בצפת, שהוא יחסית קר יותר משאר ארץ ישראל, אולם עד כדי לקרוא למזג האויר באירופה, היכן שהטור היה חי (בתחילה בגרמניה ולאחר מכן בספרד) – "ארצותיהם החמות", נראה שיש בזה קצת גוזמה. בפשטות, ארץ ישראל חמה יותר. מסתבר מאוד לומר, כי התוספת של המשפט המדובר, נערכה על ידי אחד המגיהים, שהתייחס לדברי הבית יוסף (ואולי הוא היה באירופה) – ונראה שבהחלט ניתן לומר כאן, כי תלמיד טועה כתבו.

לסיכום: פסיקת ההלכה בשולחן ערוך היא, כי מצוה מן המובחר להתחתן בגיל שלוש עשרה. היום מקובל להתחתן שנים רבות לאחר מכן – פעמים רבות מסיבות חברתיות, הנתלות בדברי אחרונים על שינוי הטבעים, גם באופן שהם עצמם לא התכוונו אליו. אולם דבר רצוי הוא לא להתעכב יותר מדי, ובהחלט גיל שמונה עשרה לחופה צריך להיות היעד שלא לאחר אותו ללא סיבה מוצדקת (ולהלן יבואר כי בשעת צורך ניתן להתעכב עד גיל עשרים). 




 

פרק ג

בן שמונה עשרה לחופה - מתי?

   מאחר שהזמן הרצוי להינשא הוא בגיל שלוש עשרה, כפי שפוסק השולחן ערוך (אבן העזר א,ג), וכבר אז המצוה קיימת, מדוע באמת הוזכר גיל שמונה עשרה במשנה – ומהי המשמעות של פסיקת השולחן ערוך שם, כי בגיל זה חלה עליו המצוה? דברים אלו נראים תמוהים, שהרי לפי דבריו, לא זו בלבד שהמצוה חלה אף קודם לגיל זה, אלא שאז הוא מקיים "מצוה מן המובחר". 

   על פי הקשר דברי המשנה, המזכירה פרטים רבים נוספים בהתאם לגילאים שונים – ופרט לגיל שלוש עשרה למצוות, שבדרך כלל מתפרש כהקפדה על זמן מסוים (וגם בזה יש הסוברים כי הסימנים הם הקובעים ולא הגיל), הזמנים האחרים הנזכרים מתפרשים בדרך כלל כזמן המתאים, אך לא כהלכה חד משמעית התלויה ביום הגיע האדם לגיל זה (לדוגמא "בן חמש למקרא" – ומפורש בגמרא בבא בתרא כא,א שמכניסים את הילד ללמוד כבן שש כבן שבע; ויש זמנים הנזכרים במשנה כמו בן שלושים לכח, בן ארבעים לבינה – שבוודאי מהווים תיאור מציאותי ואינם מתייחסים בהכרח לדין מסוים). ממילא, גם גיל שמונה עשרה יכול להתפרש כגיל מתאים לנישואין, ולא בהכרח כגיל בו חל שינוי מסוים בהלכה, שיש להגדיר את האדם ביום הולדתו השמונה עשרה, כמי שחלה עליו מצוה חדשה. להלן יתבאר, כי אכן ניתן לדחות את גיל הנישואין לגיל שמונה עשרה אף לכתחילה, אולם מסתבר לומר, שזמן דחייה זו נועד להכנות מתאימות כמו לימוד תורה מכין לחיים, ולא כדאי לדחות את גיל הנישואין ללא סיבה מוצדקת.

 

הכנה לחיים עד גיל שמונה עשרה

   כמה מהמפרשים עומדים על השאלה הנזכרת, ומעלים אפשרויות שונות. יש מי שכותב, כי בשנים הללו שלפני נישואיו עליו ללמוד תורה ללא הפרעה, ועל כן נקבעה הדחייה עד לגיל שמונה עשרה, שעד אז הוא אמור להספיק ללמוד את כל חלקי התורה (ראה בפירוש "חלקת מחוקק" על השולחן ערוך שם, ובשולחן ערוך הרב, ובחכמת אדם קכד,ד). כמובן, שהתורה רחבה מיני ים, ותמיד יש עוד מה לחזור וללמוד, אולם יש להניח, כי יש אפשרות לידיעה בסיסית של ההתנהגות בחיי היום יום, כהכנה לחיים, בלימוד מסודר וממוקד באופן זה.

   פירוש מעין זה נכתב במחזור ויטרי (סימן תכח - ר' שמחה מויטרי תלמידו של רש"י), הלומד מהגמרא בחולין (כד,א) על דניאל וחבריו שלמדו את לשון כשדים בשלוש שנים, שעסק קל ניתן ללמוד בשלוש שנים. אמנם, לימוד רגיל לוקח חמש שנים כמבואר שם, וייתכן גם לבאר (וקצת משמע כן גם מדבריו), כי האדם צריך לעבוד ולדאוג לפרנס את משפחתו, ועל כן הוא צריך כמה שנים בהם הוא יוכל להתחיל לעשות עסק ממנו הוא יוכל להתפרנס. זאת, בדומה למופיע בגמרא בסוטה (מד,א), כי דרך ארץ הוא לאדם לבנות בית, ליטוע כרם ורק לאחר מכן לשאת אשה (כסדר הדברים הנאמרים על ידי הכהן משוח המלחמה, המשלח בחזרה את האנשים שאינם משתתפים במלחמה).

   וכך אנו מוצאים בדברי הרמב"ם הלכות דעות (פרק ה הלכה יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר 'מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו', 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו', 'מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה'. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות: 'אשה תארש' 'בית תבנה' 'כרם תטע', כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו".

   אמנם, הרמב"ם עצמו אינו מזכיר כלל את גיל שמונה עשרה כגיל המתאים לנישואין, ומעיון בפירושו למשנה באבות עולה, כי הוא כלל לא גרס משנה זו (במהדורת הרב קאפח מופיעה המשנה בכתב ידו של הרמב"ם, ומשנה זו אינה מופיעה). בהלכות אישות (טו,ב) הרמב"ם כותב כי האיש חייב במצוה זו מגיל שש עשרה - שבע עשרה (כן הוא בדפוסים מדויקים, כפי שמופיע במהדורת "אור וישועה" וכפי שמצטט גם הבית יוסף בתחילת אבן העזר – ולא כגרסה שבע עשרה או שמונה עשרה, כפי שרוצים להגיה שם המגיד משנה או הב"ח, בהתבסס על המשנה באבות – והם לא היו מודעים לכך שהרמב"ם לא גרס משנה זו כלל), וייתכן שהתחשב בפרק הזמן הנדרש להתחלת עסק מאז הגיע הילד למצוות, כדברי המחזור ויטרי הנ"ל. 

 

ההתפתחות הגופנית בגיל שמונה עשרה

   אמנם, ישנן אפשרויות אחרות שהוזכרו בדברי מפרשים שונים, המתייחסים להתפתחות גופנית או נפשית של הילד; וכדוגמת מה שכותב בפירוש "תפארת ישראל" על אבות, כי בגיל זה היצר שלו מתעורר - וכפי שמופיע בפירוש שלפנינו הנקרא רש"י (ובפירוש רש"י מכתב יד אינו מופיע אלא בפירוש הראב"ן), שאז הוא "פרקו להינשא" (ובדומה לאפשרות הנזכרת לעיל בדברי המאירי והרשב"א בביאור "סמוך לפרקו" – ולא כפירוש רש"י עצמו ושאר הראשונים הנ"ל). וכך אנו מוצאים בספר "ערוך השולחן" הכותב, כי עד גיל זה הוא "חלוש הכח". אפשרויות אלו, הן העומדות בבסיס ההנהגה המקובלת כיום, שלא מתחתנים לפני ההגעה לגיל שמונה עשרה. כמובן, שאפשרויות אלו אינן שוללות חתונה לפני גיל שמונה עשרה, ואין הכרח לראות בהם סתירה לפסיקת ההלכה המקובלת – אם כי יש בהחלט מקום לראות בהם קריאת כיוון אישית מקומית לגבי כל ילד בפני עצמו, לראות לאחר הגיעו לגיל המצוות אם אכן הוא כבר בשל לנישואין וכדאי להזדרז להשיאו, או לא.

לסיכום: גיל הנישואין הרצוי והמועדף – גיל שלוש עשרה. גיל הנישואין הרגיל הוא שמונה עשרה, והמפרשים מבארים גיל זה בגלל עיכובים שונים הנוגעים לפרנסה, ללימוד תורה או להתפתחות הגופנית והנפשית של הילד.




פרק ד

דחיית הנישואין

   מצות נשיאת האשה אינה יכולה להידחות על ידי האדם ללא סיבה. וכך נאמר בגמרא בקידושין (כט,ב), כי הקב"ה יושב ומצפה לאדם עד גיל עשרים שנה – מתי ישא אשה? כיוון שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אשה אומר "תיפח עצמותיו". וכך כותבים הטור והשולחן ערוך (אבן העזר א,ג): "ובשום עניין לא יעבור מכ' שנה בלא אשה, ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא – בית דין כופין אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה". מדוע באמת אין מקפידים על כך היום?

דחייה בשביל לימוד תורה

   אפשרות דחיית הנישואין בשביל לימוד התורה נזכרת בגמרא, וגם ברמב"ם ובשו"ע. אמנם, הרא"ש תמה על אפשרות זו וכותב, כי  לא ידוע לו מהי הקצבה עד אליה אפשר לדחות את הלימוד, שהרי רק בנוגע לבן עזאי נאמר, שהוא התבטל מפריה ורביה – והמדובר בהיתר חריג. ובאמת, אף על פי שהרמב"ם והשו"ע מזכירים את הנהגת בן עזאי, שאדם שאינו נושא אשה משום שהוא חושק בתורה, אין בידו עוון; כבר סייגו זאת הם עצמם וכתבו, שזה דווקא בתנאי שיצרו אינו מתגבר עליו – וגם על כך כתב הט"ז שאין זה לכתחילה. ראשונים אחרים כתבו, כי ללמוד ללמוד מבן עזאי שהיה חריג – ריטב"א בשם תוספות (ונראה שזו כוונת הרא"ש). בביאור דעת הרמב"ם כותב הבית שמואל, כי באמת אין קצבה לדבר. אמנם, החזון איש (קידושין שם) כותב, כי אף בשביל לימוד תורה, אין לאחר יותר מעשרים שנה, וכפי שמבואר בגמרא שרב הונא הקפיד על רב המנונא שלא היה נשוי (וייתכן שלהבנתו דברי השו"ע "ובשום ענין" באים לכלול גם את הנזכר בהמשך דבריו, שאם עוסק בתורה רשאי להתאחר – והיינו יותר מגיל שמונה עשרה).

   הרש"ל בים של שלמה כותב, כי יכול להתאחר עד גיל עשרים וארבע, כנזכר בדברי רבא בהמשך הגמרא בקידושין (ל,א), שעל האדם להקפיד על בנו מגיל שש עשרה עד עשרים ושתיים או מגיל שמונה עשרה עד עשרים וארבע – ולפי אחד הפירושים ברש"י שם, הכוונה היא להקפיד להשיאו אשה. אמנם, רבא עצמו הוא האומר שהקב"ה מחכה לאדם עד גיל עשרים, ורש"י עצמו אינו מקבל את הפירוש האמור, ולהבנתו הכוונה היא בנוגע לחינוכו בדברי מוסר ותוכחות, ולא בנוגע לגיל הנישואין (ולפי פירוש זה יש לומר, כי פסקה זו שייכת להמשך הגמרא, העוסקת בחובת האב ללמד את בנו תורה, ולא בחובה של נשיאת אשה). גם הרמב"ם והשו"ע אינם מזכירים כלל את גיל עשרים וארבע, ונראה שהם אינם מקבלים פירוש זה.

כפייה לשאת אשה

   חיוב הכפייה על ידי בית הדין מופיע בטור בשם אביו הרא"ש, ובמסכת יבמות (ו,טו-טז) אנו מוצאים כי הרא"ש מבאר בדעת הרי"ף, הכותב לכפות לגרש אשה הנשואה עשר שנים ולא ילדה – כי הוא הדין שכופים את המגרש לשאת אשה אחרת, כדי שהוא יקיים את מצות הפריה והרביה, שהרי אם הוא לא ישא אחרת, אין כל תועלת בזה שיגרש את הראשונה, שהרי הוא אינו מקיים את המצוה. והוסיף הרא"ש: "וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב"ד לישא לקיים פריה ורביה". הרא"ש מוסיף להביא דוגמאות מהגמרא שהחכמים אמרו לאמוראים לשאת נשים, ולדבריו, אם לא היה להם תירוץ טוב להימנעותם, היו כופים אותם על כך, כמו כל מי שעובר על דברי תורה. בטעמה של כפיה זו כותב הנימוקי יוסף על יבמות (כא,א), כי כך הוא הדין בכל מי שמבטל מצות עשה, שכופים אותו לקיים מצוה זו, ולדעתו כך היא דעת הרמב"ם, שהרי בהלכות אישות (טו,ב) הוא כותב, כי כיוון שעברו עשרים שנה והאדם לא נשא אשה, הרי הוא עובר מבטל מצות עשה.

   אמנם, הרמב"ם עצמו בהקדמתו לפירושו למשנה כותב במפורש, כי הנישואין הם דבר התלוי ברצון האדם, ובית דין אינם יכולים לכפות אדם לעשות כן. גם הרי"ף אינו כותב במפורש שכופים אדם לשאת אשה – אלא רק שכופים אותו לגרש אשה – ויש מקום לחלק מסברה בין גירושין לנישואין: נישואין אדם חייב לשאת אשה ההוגנת לו, ואם הוא אינו חפץ בה הרי שיש פגם בכל הקשר שלו איתה, מצד המצוה הפשוטה של "ואהבת לרעך כמוך", ויש גם פגם בילדיו – שהם נחשבים "בני שנואת הלב". סברה לחלק בין הגירושין לנישואין מובאת באור זרוע (חלק א הלכות יבום וקידושין סימן תרנג), שכל זמן שהאדם נשוי לאשתו הראשונה איתה הוא שהה עשר שנים, לא סביר שהוא יישא אשה אחרת – גם לולא חרם רבינו גרשום – ועל כן כופים אותו לגרש את הראשונה. מכל מקום, מסקנת האור זרוע היא, שכשם שכופים לגרש, כך גם כופים לשאת אשה.

   נראה לחלק ולומר, שמה שהרמב"ם כותב שבית דין אינם כופים את האדם להתחתן, ייתכן להתבאר (על פי הנימוקי יוסף והטור ושו"ע) ביחס לאשה מסוימת – שבית דין לא כופים אותו לשאת דווקא אותה. אולם אם מבחינה עקרונית האדם אינו רוצה לשאת אשה כלל, בית דין כופים אותו ומענישים אותו עד שיישא אשה – אך אשה מסוימת שהוא יבחר. דקדוק זה ניתן ללמוד גם מלשון השו"ע, כפי שכותב בפתחי תשובה בשם מהריק"ש, שהמדובר באדם "שאינו רוצה לישא". אולם אם הוא רוצה לישא אלא שמתעכב עד שימצא זיווג נאה או לסיבה אחרת, אין לכפותו. אמנם, התוספות יום טוב בהקדמתו למסכת יבמות רואה את דברי הרמב"ם כעומדים בסתירה לדברי הרא"ש, ולהבנתו לדעת הרמב"ם אין לבית דין לכפות בזה כלל.

   בניגוד לדברי השו"ע, הרמ"א כותב על פי תשובת הריב"ש, כי לא נהגו לכפות בענייני הזיווגים. כנגד דברים אלו כותב בספר "קרית מלך רב", שהיה מרבני ירושלים, כי כל דיין שאינו כופה על כך, עתיד ליתן את הדין, משום שיש בכך עיכוב לגאולה. דברי הקרית מלך רב מובאים בברכי יוסף ובפתחי תשובה – ובאמת, שנים רבות בירושלים המנהג היה, שלא לאפשר למי שמגיע לגיל עשרים ולא נשא אשה, להישאר לגור במקום. אמנם, לדעת המהריק"ש המובאת בברכי יוסף ובפתחי תשובה שם, ישנה אפשרות להתאחר עד גיל עשרים וארבע – כדברי הרש"ל הנ"ל; וייתכן לומר שהם מביאים את דבריו בשביל לומר, כי אף על פי שעיקר הדין אינו כמו הרש"ל, הרי שלא ניתן לכפות את מי שאינו נוהג כמותו (ויש לציין, כי בספר המצוות הקצר לחפץ חיים, נזכר גיל עשרים וחמש; ואולי זו טעות סופר, שכידוע, בספר זה נפלו שיבושים רבים). 

   בעל ערוך השולחן מביא את דברי הגר"א, הכותב בנוגע לכך שאין כופים, כי כל הטענות כנגד הכפייה הן דחויות, ובאמת יש לכפות על כך (והתייחס לטענות הנזכרות במרדכי, שבחוץ לארץ לא כופים, וכן שבגלל החורבן "דין הוא שנגזור עלינו שלא לשאת נשים"); אלא שסיים הערוך השולחן, כי בימינו אין לנו כח לזה, אלא שבעל נפש צריך לחוש לעצמו ולא להימנע מלהתחתן.

לסיכום: יש לעשות כל מאמץ לכתחילה להתחתן עד גיל עשרים. 

   

 

 

 

 

 

 





אתר זה נבנה באמצעות