חלק א
תקציר הלכות איסור הסירוס
פרק א
איסור הסירוס
נאמר בתורה (ויקרא כב,כד), כי יש קרבנות הפסולים להקרבה מחמת המומים שיש בהם: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות – לא תקריבו לה'...". מהמשכו של פסוק זה "ובארצכם לא תעשו", לומדת הגמרא (שבת קי,ב), כי גם "בכם", באדם, ישנו איסור של הגעה למצבים כאלו, והיינו איסור סירוס. איסור זה נאמר גם ביחס לבעלי חיים ואפילו לבעלי חיים טמאים – כפי שלומד בן זומא בגמרא בחגיגה (יד,ב), שאף את הכלב אסור לסרס "כל שבארצכם לא תעשו"; וכן נפסק ברמב"ם (איסורי ביאה טז,י) ובשולחן ערוך (ה,יא).
שתי שאלות יש לשאול על האיסור האמור, כפי שיבואר בפרקים הבאים:
שתיית כוס של עיקרים
בשני מקומות בגמרא אנו מוצאים אפשרות של שתיית "כוס של עיקרים", אשר גורמת לשותה אותו להיות עקר. המשנה בשבת (דף קי,א) אוסרת לשתות כוס זה בשבת משום "שאינו אלא לירוקה" – כלומר, שתייה זו נכללת בגזירת החכמים שלא לעשות פעולות רפואיות בשבת (גזירה משום "שחיקת סממנים"), משום שאנשים בריאים אינם שותים כוס זה, וניכר, כי שתייה זו נועדה לצורך רפואי. משמע מכאן, כי ביום חול אין כל מניעה לשתות כוס זה. בגמרא מבואר, שהיתר זה נאמר דווקא באשה, משום שהיא אינה מצווה על פריה ורביה. ואמנם, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, אף אשה חייבת בפריה ורביה, ולשיטתו הגמרא מעמידה את ההיתר בעקרה או בזקנה, שממילא אינה יכולה להוליד.
המקור השני בגמרא הוא ביבמות (סה,ב), שם נאמר על אשתו של רבי חייא, יהודית, אשר ילדה לו שני זוגות תאומים (שני בנים ושתי בנות), שהתחפשה ושאלה את בעלה אם אשה מצווה על פריה ורביה (בלי שהוא יבין שאשתו היא השואלת), ובעקבות פסיקתו שאשה אינה מצווה על כך, היא שתתה כוס של עיקרים, כדי שלא תצטרך להמשיך וללדת.
היתר זה של שתיית כוס עיקרים לאשה מופיע בתוספתא ליבמות (ח,ב): "האיש אין רשאי לשתות עקרין שלא יוליד, והאשה רשאה לשתות עקרין שלא תלד" (כך היא גרסת המפרשים במקום – מנחת יצחק ומנחת ביכורים, וכפי שמצוטט גם במגיד משנה, וכן הוא במהדורת עוז והדר. זאת, בניגוד למהדורת ליברמן, שהיא הגרסה המופיעה בפרויקט השו"ת, לפיה אין הבדל בזה בין האיש לבין האשה – גרסה שיכולה להתבאר על פי שיטת רבי יוחנן בן ברוקה, המחייבת גם את האשה בפריה ורביה, כפי שנתבאר).
איסור סירוס בעלי חיים
אם איסור הסירוס נובע ממצות הפריה ורביה, נראה היה לומר, כי אין איסור לסרס בעלי חיים, שהרי מצוה זו בוודאי אינה נוגעת להם. אולם כפי שראינו, בגמרא בחגיגה מבואר, כי איסור הסירוס חל אפילו על בעלי חיים טמאים. ואמנם, איסור הסירוס באדם הנזכר במסכת שבת נאמר על ידי רבי חנינא, ואילו איסור הסירוס בכלב הנזכר במסכת חגיגה נאמר על ידי בן זומא, וניתן היה לומר, כי תנאים אלו חלוקים ביניהם בביאור משמעות הציווי "ובארצכם לא תעשו". אולם מאחר שאין אנו מוצאים במפורש מחלוקת בעניין זה, לא מסתבר לחדש אותה – ובתורת כהנים לפרשת אמור (פרשה ז ז,יא), מופיעים שני הלימודים.
כך גם אנו מוצאים בגמרא בשבת, כי נזכר שם גם איסור סירוס בתרנגול (על כל פנים כשעושה זאת באופן ישיר), ובביאור דברי רבי חנינא שם "מנין לסירוס באדם שהוא אסור" נראה להבין, שהכוונה היא – מניין שאיסור הסירוס כולל לא רק את בעלי החיים אלא גם את בני האדם, אשר אינם נזכרים בפסוק זה (וכן היא הלשון בתורת כהנים שם "ומנין אף האדם"). כך גם נראה להבין את לשונו של בן זומא בחגיגה "כל שבארצכם", שאפילו הכלב אסור בסירוס, אבל אין הוא חולק על שאר בעלי החיים או על בני האדם.
בביאור הלימודים הללו כותב בשאילתות (שאילתא קה), כי הלימוד של בן זומא הוא מאזכור "ארץ", שכל מה שבארץ אסור, ואילו הלימוד של רבי חנינא הוא מסיום המילה "ארצכם", והיינו שבכם גם כן הדבר אסור – ומביאים את דבריו התוספות בשבת שם (וכן נראה מהתורת כהנים שם). לעומתו הריטב"א שם מבאר, שזהו לימוד אחד – כל מה שבארצכם, בין אדם ובין בהמה, חיה ועוף, הכל אסור בסירוס (וכן הוא בספר החינוך מצוה רצא).
על פי הדברים הללו נראה, כי למרות החלוקה בין איש לאשה הנזכרת בגמרא, בהתבסס על מצות פריה ורביה, בנוגע לבעלי החיים אין הדברים תלויים במצוה זו (ובתוספות הרא"ש על שבת באמת תמה על הקישור שעושה הגמרא בין מצוה זו לבין איסור הסירוס באשה). בשו"ת דברי יציב (אבן העזר סימן כט) ביאר על פי דברי השאילתות, כי מאחר שיש לימודים שונים ביחס לאדם וביחס לבהמה, הרי שיש מקום לחלק בנוגע לגדרי האיסור האמורים בכל אחד מהם. נראה, שאף לשיטת הריטב"א והחינוך יש לומר, כי גדרי האדם והבהמה אינם שוים בזה (ובאמת, אף על פי שהרמב"ם והשולחן ערוך כותבים שיש פטור בסירוס נקבות בין באדם ובין בבהמה, מדברי הריטב"א עולה שיש מקום לחייב על סירוס נקבות הבהמה, כפי שיובא להלן; ולא כמו שתמה בחלקת מחוקק ה,ו על האפשרות שבהמה תהיה חמורה מאשה).
לסיכום: איסור הסירוס נאמר בין באדם ובין בבהמה ואפילו בבהמה טמאה. אמנם, מצאנו בגמרא הבדל בין איש לבין אשה, שלאיש אסור לשתות כוס של עיקרים, ואילו לאשה מותר, משום שהיא אינה מצווה על פריה ורביה.
בביאור ההבדל בין איש לאשה נעסוק בפרק הבא.
פרק ב
האם יש איסור סירוס לאשה?
לאור דברי הגמרא המתירה לאשה לשתות כוס של עיקרים, יש מקום לברר אם היתר זה נובע מכך, שאיסור הסירוס כלל לא נאמר על האשה, או שמא אף האשה אסורה בסירוס, אלא ששתיית כוס העיקרים אינה נכללת באיסור זה.
מחלוקת התנאים
בתורת כהנים בפרשת אמור (פרשה ז ז,יב) מופיעה מחלוקת תנאים: "מנין שהנקיבות בסירוס? תלמוד לומר: 'כי משחתם בהם מום בם'. רבי יהודה אומר: 'בהם' אין נקיבות בסירוס". מאחר שבהלכה הקודמת להלכה זו, נזכר איסור הסירוס גם באדם וגם בבעלי החיים, נראה להבין, כי אף מחלוקת זו נאמרת בין בנוגע לאדם ובין בנוגע לבעלי החיים.
אמנם, הריטב"א בשבת שם מבאר, שיש מקום לחלק בין האדם לבין בעלי החיים. הריטב"א מביא את דברי תנא קמא שבתורת כהנים, ואינו מזכיר את דברי רבי יהודה. על מנת ליישב את הקביעה שאף הנקבות כלולות באיסור הסירוס, עם דברי הגמרא בשבת המתירה לאשה לשתות כוס של עיקרים, הוא מעלה אפשרות לומר, שדברי התורת כהנים מתייחסים רק לבעלי החיים, שאין אנו מצווים על הפריה ורביה שלהם, ועל כן אין תלות בין מצות הפריה ורביה לבין איסור הסירוס, מה שאין כן באדם, שהאשה פטורה מפריה ורביה (ומדברים אלו משתמע, שאין איסור סירוס באשה כלל – ואף על פי שהוא אינו משתמש בלשון 'מותר', כך נראה מדבריו: "הלכך המסרס את הנקבה במין האדם פטור הוא, אבל במין חיה ובהמה אפשר שהוא אסור").
אפשרות אחרת ביישוב דברי התורת כהנים עם דברי הגמרא בשבת המתירה לאשה לשתות כוס של עיקרים, מביא הריטב"א בשם "רבותינו הצרפתים", שמחלוקת התנאים אינה בנוגע לעצם הסירוס, אלא רק בנוגע להקרבת קרבנות שסירסו אותם. לפי דברים אלו נראה, כי מותר לסרס נקבות גם של בעלי חיים. הבנה זו בביאור התורת כהנים מופיעה ביראים (סימן שמב; וכן הוא סמ"ג לאוין קכ), אשר מדגיש בדבריו, כי איסור הסירוס נאמר דווקא לגברים, שהם המצווים על פריה ורביה, והתיאורים "נתוק וכרות" שייכים דווקא לגביהם; וכן נזכר בדברי התוספות (קי,ב ד"ה והתניא): "ובאשה לא שייך סירוס" (וכן הוא ברשב"א שם קיא,ב). את ההשמטה של הריטב"א לדברי רבי יהודה נראה להבין, על פי הכלל הפשוט, שיחיד ורבים הלכה כרבים, ועל כן אין הוא רואה צורך להזכיר את דברי רבי יהודה.
המגיד משנה (איסורי ביאה טז,יא) מבין, שדברי התנאים בתורת כהנים אכן נאמרו בנוגע לאיסור הסירוס לאשה – אלא שהוא מביא רק את דברי רבי יהודה "אין הנקבות בסירוס", וכותב שכך מבואר בגמרא בשבת, ונראה שלהבנתו ההלכה היא כדעת רבי יהודה, משום שהגמרא בשבת היא כדבריו.
הכרעת השולחן ערוך: פטור אבל אסור
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (טז,יא-יב) מחלק בין איסור הסירוס לבין איסור שתיית כוס העיקרים. באיסור הסירוס, יש חיוב מלקות לאיש ולא לאשה: "והמסרס את הנקבה – בין באדם בין בשאר מינים פטור". לעומת זאת באיסור שתיית כוס העיקרים אין חיוב מלקות לאיש, ולאשה השתייה היא היתר גמור (כדברי התוספתא הנ"ל). מדברים אלו נראה, כי הסירוס בנקבה אינו היתר אלא רק פטור ממלקות – כפי שמבאר המגיד משנה בדעתו במקום, ודברי המגיד משנה מובאים בבית יוסף, אשר מעתיק להלכה בשולחן ערוך (ה,יא) את לשון הרמב"ם ומוסיף להבהיר: "והמסרס את הנקבה... פטור אבל אסור".
כהבנה זו של המגיד משנה בדברי רבי יהודה, ניתן ללמוד גם מדברי רבי יהודה בתוספתא ביבמות שם: "רבי יהודה אומר: המסרס את הזכרים חייב ואת הנקבות פטור" – וניתן להבין גם כאן, שהכוונה היא פטור אבל אסור (ולשיטת התוספות והראשונים הנ"ל נראה לומר, כי לשון פטור נזכרה בדבריו אגב לשון חייב האמורה על הזכרים, אבל באמת אין בכך איסור). אמנם, הגר"א בביאורו לשולחן ערוך כותב, כי הרמב"ם פסק כדעת תנא קמא בתורת כהנים, אלא שביאר, כי הנקבות לא נכללו באיסור "לא תעשו", ועל כן אין בהם חיוב מלקות.
באופן אחר מבאר הט"ז, כי באמת אין לאסור את הסירוס בנקבות גם לדעת הרמב"ם, אלא שאין אפשרות להשתמש בלשון "מותר", מאחר שאין להתיר זאת בגלל הצער הנגרם – והיינו, צער בעלי חיים (ואם המדובר באדם, הרי שלכתחילה אין לאדם לצער את עצמו).
לסיכום: רבים מהראשונים סוברים, כי אין איסור סירוס באשה, אולם הכרעת השולחן ערוך היא כדעת הרמב"ם, כי אין על כך חיוב אבל בכל זאת הדבר אסור.
פרק ג
איסור שתיית כוס עיקרים – מדרבנן או מן התורה?
בנוגע לאפשרות שתיית כוס העיקרים, הגמרא בשבת מקשה על פי איסור התורה של הסירוס: "ומי שרי? והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור – תלמוד לומר: 'ובארצכם לא תעשו', בכם לא תעשו...". האם שתיית כוס העיקרים נכללת באיסור התורה של הסירוס, או שמא יש מקום לחלק בין איסור התורה לבין איסור שתיית כוס העיקרים – כפי שאנו מוצאים בנוגע לאשה, שמותר לה לשתות כוס של עיקרים?
שיטת המאירי – יש היתר גם לאיש לשתות כוס של עיקרים!
המאירי בשבת (על המשנה קט,ב ובגמרא שם קיא,א) סובר, כי להלכה יש לומר, כי מותר לאדם שיש לו ירקון לשתות כוס של עיקרים לשם רפואתו, ואף על פי שהדבר יגרום לו להיות עקר, מאחר שזהו "דבר שאינו מתכוון", הרי שההלכה היא כדעת רבי שמעון, שדבר שאינו מתכוון מותר. ואמנם, השאילתות (שאילתא קה) כותב בעניין זה, שההלכה כרבי שמעון נאמרה רק לעניין שבת, אולם בשאר האיסורים ההלכה היא כרבי יהודה האוסר – אך ראשונים רבים מעירים על דבריו, כי אף בשאר האיסורים אנו פוסקים כרבי שמעון, אלא שהסיבה להחמיר כאן, היא משום שזהו "פסיק רישיה", ששתיית כוס העיקרים בוודאי תגרום לו להסתרס (ר"י בתוספות שבת קי,ב ד"ה תלמוד, וכן הוא ברא"ש וברמב"ן וברשב"א ובריטב"א ובמיוחס לר"ן שם).
המאירי כותב, כי מה שיש להחמיר לפי רבי שמעון ב"פסיק רישיה", הוא רק כאשר עושים איסור תורה – מה שאין כן בעניין זה, שכאשר הוא אינו עושה מעשה סירוס באופן ישיר, האיסור אינו מן התורה; ועל כן אין להחמיר כשאינו מתכוון לזה. חלוקה זו בין איסור תורה לאיסור דרבנן בעניין "פסיק רישיה" נזכרת בדברי כמה מהראשונים במקומות אחרים (ראה בפסחים כה,ב בתוספות ד"ה לא אפשר, וברא"ש שם), וכך כותב להלכה בשו"ת תרומת הדשן (סימן סד). ואמנם, המגן אברהם חולק על תרומת הדשן וסובר, שאף באיסורי דרבנן פסיק רישיה אסור, אך דברים אלו נאמרו דווקא בנוגע לאיסורי שבת, ואילו בשאר האיסורים הוא מודה שהדבר מותר (ראה בדבריו שיד,ה, כפי שהוא כותב שם בביאור דברי התוספות והרא"ש, וכפי שמבאר את דבריו בשו"ת חתם סופר יורה דעה סימן קמ).
מי הם הסוברים שאיסור זה הוא מדרבנן?
נראה היה לומר לכאורה, כי השאלה אם איסור השתייה הוא מן התורה או מדרבנן, תלויה במחלוקת הראשונים לגבי איסור סירוס האשה: לפי הראשונים האומרים, כי אין איסור סירוס באשה, היתר האשה לשתות כוס של עיקרים יכול להיות, משום שדין השתייה שווה לדין הסירוס, ובאיש שניהם אסורים מן התורה. לעומת זאת, אם נאמר שאף נשים אסורות בסירוס, ייתכן לומר, כי שתיית כוס העיקרים באיש אינה אסורה אלא מדרבנן, ועל כן בנשים לא החמירו בזה.
כך נראה שמבין הברכי יוסף, אשר בפירושו על השולחן ערוך (ה,יב), מביא מחלוקת בעניין: לדעת הרד"ך איסור זה הוא מן התורה, ואילו לדעת השולחן ערוך - אשר מעתיק את לשון הרמב"ם, הכותב כי אין לוקים על שתיית כוס של עיקרים, למרות שהדבר אסור - איסור זה הוא מדרבנן. נראה, שהבנה זו בדעת הרמב"ם והשו"ע, מבוססת על הנחת היסוד הנזכרת בדברי המאירי, שיש לחלק בין עשיית מעשה סירוס בידיים, שהיא אסורה מן התורה, לבין פעולה עקיפה (כפי שהברכי יוסף באמת כותב).
אמנם, הרמב"ם והשולחן ערוך אינם מזכירים במפורש חלוקה בין דין תורה לדין חכמים, אלא רק בין חיוב מלקות לבין פטור ממלקות – ומלשון המגיד משנה בעניין זה (בהמשך דברי הרמב"ם בהלכה זו, אם כפה את האדם ושסה בו כלב, או שהושיבוהו במים או בשלג עד שעשאו כרות שפכה) "לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו", משמע שזהו איסור תורה. כך גם נראה מדברי ספר החינוך (מצוה רצא), המביא את איסור שתיית כוס העיקרים כחלק מאיסור הסירוס. מאידך גיסא, דווקא היראים (סימן שמב), הסובר שאין איסור סירוס באשה, סובר כי איסור שתיית כוס העיקרים אינו אלא מדרבנן.
רוב הראשונים – איסור שתיית כוס העיקרים: מן התורה
החלוקה בין מעשה סירוס בידיים לבין מעשה עקיף הגורם לסירוס, נזכרת בגמרא בשבת שם בביאור דברי רבי יוחנן: "הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו". לפי דברי הרמב"ם נראה, כי ביאור זה אכן מתקבל למסקנת הגמרא (כפי שמבאר בדעתו המגיד משנה) – למרות שהגמרא עצמה דוחה הבנה זו, ומבארת, שבנטילת הכרבולת אין משום סירוס, וזו רק רמות רוח האוחזת את התרנגול (שהוא מתאבל על שניטל ממנו הודו ונמנע מלשמש, כדברי רש"י שם).
המנחת חינוך תמה על דברי הרמב"ם והחינוך המקבלים להלכה חלוקה זו, שהרי אין זו מסקנת הגמרא. ובאמת, בדברי הראשונים הנ"ל המבארים, שאיסור השתייה הוא אף כאשר אין הוא מתכוון להסתרס, מכיוון שזהו "פסיק רישיה" מוכח שאיסור זה הוא מן התורה (והיינו למסקנה, וגם בדבריהם מבואר, שלפי ההוא אמינא יש מקום לחלק בין איסור התורה לאיסור החכמים בזה) – וגם מדברי השאילתות הנ"ל, אשר כולל את איסור השתייה עם איסור הסירוס, משתמע שזהו איסור תורה.
היראים הנ"ל מביא ראייה להבנתו שאיסור זה הוא מדרבנן, מכך שהגמרא מתירה לעקרה וזקנה לשתות כוס זה לפי רבי יוחנן בן ברוקה. ומאחר שלשיטתו האשה מצווה על פריה ורביה, אם היה בזה איסור תורה, היה עליו לאסור זאת כדין מסרס אחר מסרס, וכפי שבאיש הדבר אסור. אמנם, התוספות והרשב"א במקום מבארים, כי לא שייך באשה מסרס אחר מסרס, מפני שעצם פעולת הסירוס אינה שייכת בה (ונראה להבין בכוונתם, שאיסור התורה על ניתוק וכריתה שייך דווקא ביחס לאיברי האיש, כפי שמבאר בדעתם בשו"ת חתם סופר חלק ג סימן כ); וממילא, אין ראייה להבנת היראים, שאיסור זה אינו מן התורה.
לסיכום: יש מהראשונים הסוברים, כי איסור שתיית כוס העיקרים הוא מדרבנן (ואף יש מי שהתיר גם לאיש לשתות, כשאינו מכוון לשם עקרות); אולם דעת רוב הראשונים היא, כי איסור זה הוא מן התורה.
נספח: איסור תורה בהתאפקות מלהטיל מים?
בגמרא בבכורות (מד,ב) נזכר איסור להתאפק מלהטיל מים, על פי הכתוב: "לא יהיה בך עקר". בפירוש מור וקציעה (אורח חיים סימן ג) נוקט, כי איסור זה הוא אותו האיסור האמור בשתיית כוס העיקרים, ובכל פעולה הגורמת לעקרות יש משום איסור תורה. מסיבה זו הוא תמה על המסופר בגמרא ביבמות (סד,ב), שהיו אמוראים שנמנעו מלהטיל מים בשעת הדרשה, ובכך גרמו לעצמם להיות עקרים. במחזיק ברכה (על אורח חיים שם – נכתב על ידי החיד"א) כותב להשיב על דבריו, כי כשם שבשתיית כוס של עיקרים אין משום איסור תורה, שהרי זו פעולה עקיפה ולא פעולה ישירה - כפי שהבאנו לעיל את דבריו בספרו ברכי יוסף, על פי דברי הרמב"ם והשולחן ערוך – כך גם בהתאפקות מלהטיל מים אין איסור תורה, שהרי גרימת העקרות כאן היא עקיפה (וממילא משום כבוד הבריות יש להתיר).
אמנם, על פי המבואר בדברינו, רוב הראשונים אינם מקבלים חלוקה זו של הרמב"ם והשולחן ערוך, ולהבנתם שתיית כוס העיקרים אכן מהווה איסור תורה. מכל מקום, גם בדעת רוב הראשונים נראה לחלק בין עשיית מעשה בידיים כשתיית כוס עיקרים, לבין הימנעות בשב ואל תעשה מללכת להטיל מים, שבזה הם אינם מעקרים באופן ישיר – וגם אין בכך פסיק רישיה של לגרום להיות עקר, שהרי רבים התאפקו מלעשות צרכיהם ולא נעשו עקרים. כך גם מבאר בשו"ת שואל ונשאל (חלק ב יורה דעה סימן קיז), המדגיש, כי כל מה שהחמירו מלהתאפק מצד "לא יהיה בך עקר", כמובא בגמרא בבכורות (מד,ב), לא נאמר אלא בדרך אסמכתא, שהרי הפסוק נאמר כברכה ולא כציווי. זאת, שלא כמו שכתב בספר חרדים (מצוות לא תעשה פרק ז), שפסוק זה נאמר לא רק כברכה אלא גם דרך אזהרה.
בשו"ת תרומת הדשן (סימן טז) נוטה לבאר, כי האיסור בהתאפקות אינו מן התורה, ועל כן החכמים מחמת הבושה נמנעו מלצאת; אך למסקנת דבריו הוא כותב, כי קשה לבדות מן הדעת חילוקים שאינם נזכרים בתלמוד. אפשרויות אחרות הנזכרות בדברי הפוסקים הן, שהחכמים באמת לא התכוונו להתאפק, אלא שמרוב העיון הם פשוט לא שמו לב לכך, שהם צריכים להטיל את מימיהם; או שלא היתה להם אפשרות מעשית לצאת בגלל דוחק המקום, ובעל כרחם הם נאלצו להישאר ולהתאפק (וראה בהרחבה בעניין זה בשו"ת בית אפרים אבן העזר סימן ב). לפי אפשרויות אלו ייתכן לומר, שהאיסור הוא אכן מן התורה.
פרק ד
שתיית כוס עיקרים לאשה – רק במקום צער
בשני המקומות בהם נזכר בגמרא ההיתר לאשה לשתות את כוס העיקרים, הטעם המבואר הוא, מפני שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה. אמנם, אף על פי שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, הרי שבעלה מצווה על כך, וגם אם נאמר שבעלה כבר קיים מצוה זו, הרי שישנה מצוה בכל ילד נוסף שייוולד "ולערב אל תנח ידך". האם האשה רשאית לבטל את בעלה מקיום מצוות אלו על פי רצונה, או שמא רק בשעת צורך מיוחד ניתן להתיר לאשה לשתות את כוס העיקרים?
מחלוקת הפוסקים
על פי המתואר בגמרא ביבמות, שאשתו של רבי חייא אשר היה לה צער רב בלידותיה רצתה לשתות כדי לא ללדת עוד, הב"ח (אבן העזר סימן ה) כותב, כי היתר שתיית כוס העיקרים הנזכר בגמרא, נאמר רק במקרה שלאשה יש צער לידה חריג, אולם לאשה שאין צער היוצא מגדר הרגיל בלידותיה, אין להתיר לה לשתות כוס של עיקרים. הב"ח בדבריו מביא ראייה גם מלשון התוספות, שבנשים לא שייך סירוס – ומאחר שבכל זאת הרמב"ם כותב, שאין לסרס את האשה, הרי שיש לומר, כי היתר שתיית כוס העיקרים האמור בדבריו, אינו אלא במקרה של צער לידה, כפי שנזכר במעשה הנ"ל.
אפשרות זו נזכרת גם בדברי הים של שלמה (יבמות פרק ו אות מד), המעיר על היתר שתיית כוס העיקרים המופיע בסמ"ג (לאוין קכ), בהתבסס על הגמרות בשבת וביבמות הנ"ל, כי מהגמרא ביבמות אין ראייה – בגלל המציאות החריגה שם. הים של שלמה אינו משיב לראייתו מהגמרא בשבת, ולפי הב"ח יש לומר, כי את דברי הגמרא בשבת יש להסביר על פי הגמרא ביבמות – למרות שחלוקה זו אינה נזכרת בה כלל. כדעת הב"ח כותב גם בספר עצי ארזים על אבן העזר שם, על פי הנחת היסוד, שמבחינה פיזית אין אפשרות לסרס את האשה, ואפשרות זו קיימת רק בשתיית כוס של עיקרים; וגם בעל ערוך השולחן (ה,כד) סובר, שהעיקר לדינא הוא כשיטה זו, שהרי ודאי שאין לשנות מרצון הקב"ה ללא סיבה מוצדקת.
על דברי הב"ח הנ"ל תמהו רבים מהאחרונים (ט"ז, חלקת מחוקק ובית שמואל), שהרי בגמרא ובראשונים לא נזכרת חלוקה כזו כלל; ובפשטות, הרמב"ם והתוספות חלוקים ביניהם בנוגע לאיסור הסירוס, ואי אפשר להביא ראייה מדברי התוספות לביאור דברי הרמב"ם. בשו"ת חתם סופר (חלק ג סימן כ) כתב להשיב על דברי העצי ארזים, כי ישנה אפשרות פיזית לביצוע סירוס באשה, כפי שאנו מוצאים לגבי בהמה תיאור של "ניטל האם שלה" (הרחם שלה), שהיו עושים כן באלכנסדריה בשביל שפרות וחזירות לא תלדנה (כמתואר במשנה בכורות ד,ד).
ההיתר לאשה נשואה – רק במקום צער
למרות הדברים הללו של הפוסקים, בעל החתם סופר מעיר, כי יש לחלק בעניין זה בין אשה שעוד לא ילדה, ולא קיימה את מצות "שבת", שעדיין צריכה ללדת – לפי ההנחה שהנשים מצוות על "שבת" (אם כי פשטות הדברים היא שאין לאשה חובה ללדת וגם לא להתחתן כלל, כפי שנתבאר בערוך השולחן אבן העזר סימן א, וכפשטות לשון הרמב"ם והשולחן ערוך, כפי שנתבאר בדברינו בחוברת "חובת הנישואין"). וגם אם אין לאשה חובה של "שבת", בעל החתם סופר מדגיש, כי יש לחלק בין דברי הגמרא, שנאמרו במציאות בה אדם היה רשאי לשאת אשה נוספת על אשתו, או לגרש את אשתו בעל כרחה, ועל כן גם אם היא שותה כוס של עיקרים, אין הדבר מונע אותו מלקיים את מצות הפריה ורביה בה הוא מחויב – וגם לא את מצות "ולערב אל תנח ידך" אם הוא מעוניין לקיים מצוה זו ולהוליד ילדים נוספים. אולם בימינו, שבגלל חרם דרבינו גרשום אדם אינו רשאי לשאת אשה נוספת וגם לא לגרש את אשתו בעל כרחה, הרי שאין להתיר לאשה לשתות כוס של עיקרים אם בעלה לא קיים מצות פריה ורביה, וגם אם הוא קיים מצוה זו – היא צריכה לקבל את הסכמת בעלה לשתות כוס של עיקרים, שהרי ייתכן שהוא רוצה לקיים את מצות "ולערב אל תנח ידך". אמנם, החתם סופר מודה במקרה הנזכר, שלאשה יש צער בלידותיה, שאין היא משועבדת לבעלה לקיום מצות "ולערב אל תנח ידך", והיא רשאית לשתות כוס של עיקרים.
מדברי החתם סופר עולה, כי אין להתיר לאשה שבעלה לא קיים מצות פריה ורביה לשתות כוס של עיקרים – גם במקום צער. הסברה לחלק בין המצוות נובעת מכך, שמצות "ולערב אל תנח ידך" אינה נחשבת לחובה גמורה כמו מצות פריה ורביה. אמנם, בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן סד) רוצה לומר, כי האשה אינה משועבדת לחיובי קיום המצוות של בעלה, ולדעתו גם אם הבעל לא קיים את מצות פריה ורביה, אם יש לה סיבה רפואית מיוחדת בגללה עלול להיות לה צער חריג, מותר לה לשתות כוס של עיקרים.
לסיכום: היתר שתיית כוס של עיקרים לא נאמר במקום צער, אולם בזמננו שיש את חרם רבינו גרשום (והבעל אינו רשאי לשאת עוד אשה או לגרש אותה בעל כרחה), ובשתייתה האשה מונעת מבעלה להוליד עוד ילדים, ההיתר לאשה נשואה צריך להיות רק במקום של צער חריג – אלא אם כן בעלה קיים את מצות פריה ורביה, והוא מסכים להימנע מלקיים את מצות "ולערב אל תנח ידך".